home (בית) / Poem by Hava Shacham (מגרש המשחקים)

 
Poem by Hava Shacham
 
 
home
 
My mother didn’t like to travel
“It’s best to be home,” she used to say.
I traveled enough when we fled the Germans
She would call each evening and ask:
‘Is everyone home already?
Are the girls back?
Good!
It’s best to be home!”
In the few times that she travelled to visit family,
She would part from her home as if it was forever.
Just like when she was a 14 year old girl.
And her father said to her,
“My child. Look at our home. You won’t see it again.”
Not long after, on the train tracks,
She also parted from her father.
It was an evening with heavy fog.
He was hit by a passing train
And was laid to rest in an unmarked grave.
 
She parted from her brother, a solider, at a train station.
He stuffed a large slice of bread into her pocket,
A slice of salty cheese wrapped in newspaper,
And gave her one last hug.
She looked at her brother, the soldier, with admiration.
Her gaze accompanied him until he stepped into the train car,
Which started moving and took him away from her forever.
She stood on the train platform until the train turned into a small dot and disappeared.
My mother did not like to travel.
‘It’s best to be home,’ she would say.
 
 
בית
 
הֲכִי טוֹב בַּבַּיִת
אִמָּא שֶׁלִּי לֹא אָהֲבָה לִנְסֹעַ:
“הֲכִי טוֹב בַּבַּיִת”, נָהֲגָה לוֹמַר.
“מַסְפִּיק נָסַעְתִּי בַּדְּרָכִים כְּשֶׁבַּרְחָנוֹ מֵהַגֶּרְמָנִים”.
הִיא הָיְתָה מִתְקַשֶּׁרֶת כָּל עֶרֶב וְשׁוֹאֶלֶת:
”כֻּלָּם כְּבָר בַּבַּיִת?
הַיְּלָדוֹת חָזְרוּ?
יֹפִי!
הֲכִי טוֹב בַּבַּיִת!”
בַּפְּעָמִים הַמְּעַטּוֹת
שֶׁנָּסְעָה לְבַקֵּר בְּנֵי מִשְׁפָּחָה,
הָיְתָה נִפְרֶדֶת מֵהַבַּיִת כְּאִלּוּ לְתָמִיד.
כְּמוֹ שֶׁקָּרָה כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה בַּת אַרְבַּע עֶשְׂרֵה.
וְאַבָּא שֶׁלָּהּ אָמַר לָהּ:
“יַלְדָּתִי, רוֹאָה אֶת הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ? לֹא תִּרְאִי אוֹתוֹ יוֹתֵר”
זְמַן לֹא רַב אַחַר כָּךְ, עַל פַּסֵּי רַכֶּבֶת,
נִפְרְדָה גַּם מֵאָבִיהָ.
הָיָה זֶה לֵיל עֲרָפֶל כָּבֵד.
הוּא נִפְגַּע מֵרַכֶּבֶת חוֹלֶפֶת
וְהוּבָא לִקְבוּרָה בְּמָקוֹם לֹא נוֹדַע
 
מֵאָחִיהָ נִפְרְדָה בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת.
הוּא דָּחַף לְכִיס מְעִילָה פְּרוּסָה עָבָה שֶׁל לֶחֶם שָׁחֹר,
חָרִיץ שֶׁל גְּבִינָה מְלוּחָה עָטוּף בִּנְיָר עִתּוֹן,
וְחִבֵּק אוֹתָהּ חִבּוּק אַחֲרוֹן.
הִיא הִבִּיטָה בְּהַעֲרָצָה בְּאָחִיהָ הַחַיָּל.
מַבָּטָהּ לִוָּה אוֹתוֹ עַד שֶׁעָלָה לָרַכֶּבֶת
שֶׁהֵחֵלָּה לָנוּעַ, וְלָקְחָה אוֹתוֹ מִמֶּנָּה לְתָמִיד. הִיא עָמְדָה
עַל הָרָצִיף עַד שֶׁהָרַכֶּבֶת הַמִּתְרַחֶקֶת הָפְכָה לִנְקֻדָּה זְעִירָה וְנֶעֶלְמָה.
אִמָּא שֶׁלִּי לֹא אָהֲבָה לִנְסֹעַ.
“הֲכִי טוֹב בַּבַּיִת”. נָהֲגָה לוֹמַר.
 
מגרש המשחקים
 

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s